מלמוד נ' אמצע תל ברוך שרותי חניה בע"מ

פסק דין

בפני תביעתו של התובע לפיצוי בסך 5,000 ₪, על עגמת נפש שנגרמה לו, לטענתו, בשל העובדה שנציג הנתבעת סירב לאפשר לו לחנות בחינם בחניון שמנהלת הנתבעת בסמוך לתחנת הרכבת בבאר-שבע, למרות העובדה שרכבו נושא תג נכה כחוק.

לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין שהגישו הצדדים, ושמעתי את עדות התובע ומנהל הנתבעת בפני, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

תביעתו של התובע מבוססת על הוראות סע' 4ב לחוק חניה לנכים, התשנד-1993, הקובע כהאי לישנא:

"פטור מתשלום בעד חניה במקום ציבורי

4ב. מקום ציבורי שהגישה הנגישה היחידה אליו לאדם עם מוגבלות היא דרך חניה במקום ציבורי הכרוכה בתשלום, תחול על המפעיל או המחזיק של המקום הציבורי חובה לשלם בעד חניה במקום האמור, בשל האדם עם המוגבלות, ככל שנדרש לאדם כאמור מקום חניה; לענין סעיף זה -

"אדם עם מוגבלות" - כהגדרתו בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות;

"חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות" - חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998;

"מקום ציבורי" - כהגדרתו בסימן ג' לפרק ה'1 בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות;

"תשלום" - לרבות שיפוי בעד תשלום.". (ההדגשות שלי – י.ב.).

עולה, מלשון הסעיף, אם כן, כי החובה לשלם בעד חנייתו של האדם הנכה מוטלת על מפעיל או מחזיק המקום הציבורי (בענייננו – רכבת ישראל), ולא על מפעיל או מחזיק החנייה (בענייננו – הנתבעת). לא לחינם הוסיף המחוקק את המילים "לרבות שיפוי בעד תשלום", שהרי מחזיק החנייה ומחזיק המקום הציבורי אינם אותו גורם, ולעיתים ייאלץ מפעיל המקום הציבורי (תחנת רכבת, בית המשפט, עירייה וכיוצא באלה) לשפות את האדם הנכה בדרך של החזר דמי החנייה ששילם למפעיל או מחזיק החנייה.

אם כך – תביעתו של התובע אינה יכולה להיות מופנית כלפי הנתבעת, אלא, לכל היותר, כלפי רכבת ישראל שהחנייה היא, על פי הנרמז בכתב התביעה, דרך הגישה הנגישה היחידה אליה.

ברם, לא רק מטעם זה יש לדחות את התביעה.

בתצ 39947-11-11 (מחוזי מרכז) שלמה אשכנזי נ' מרחבים ירוקים - גאון (2001) בע"מ (פורסם בפדאו"ר-גוגל), קבעה כב' הש' מיכל נד"ב כי: "מלשון החוק לא עולה חובה גורפת של חניון –בכלל, ושל חניון המשרת מקום ציבורי - בפרט, לפטור בעל מוגבלות מתשלום בעד חניה. אם חניון הוא כשלעצמו מקום ציבורי, שמן הסתם הנגישות אליו היא בחניה, הרי שזכאי אדם עם מוגבלות לחנות חינם בכל חניון, שהרי כל חניון הוא לפי פרשנות זו, מקום ציבורי שמתקיימים בו תנאי סעיף 4ב.. אני מקבלת את טענת המשיבה שאילו לכך כיוון המחוקק, היה קובע בפשטות כי חניון לא יגבה דמי חניה מאדם עם מוגבלות. לא כך קובע חוק החניה.

אני סבורה כי פרשנות המשיבה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק. כוונת סעיף 4ב. בחוק היא שיינתן פטור לאדם עם מוגבלות שחנה בחניה הכרוכה בתשלום, אך זאת רק לשם נגישות של האדם עם מוגבלות למקום הציבורי העונה על התנאים שבסעיף 4ב. ולא לכל צורך אחר. ובענייננו – מטרת הפטור היא לפטור את המבקש מתשלום עבור החניה כאשר הוא מחנה את רכבו לשם הגעה לבית המשפט, ובהנחה שהחניה היא הדרך הנגישה היחידה לבית המשפט, ולא לכל צורך אחר. על כן סביר שתהיה זיקה בין הפטור שינתן לבין אישור המקום הציבורי כי אכן החניה נדרשה לשם הגעה למקום הציבורי ולא לצורך אחר, שאינו מקנה פטור על פי חוק החניה. על כן נראה לי כי הסדרת נושא החניה כפי שנעשתה על ידי הנהלת בתי המשפט בעקבות התובענה, עונה על דרישות חוק החניה ועל תכליותיו." (ההדגשה שלי – י.ב.).

רוצה לומר, על מנת להנות מהפטור הקבוע בסע' 4ב על האדם הנכה לעשות שימוש ברכבו לשם הגעה למקום הציבורי, ולא לכל צורך אחר.

בענייננו, הודה התובע, בהגינותו, כי עשה שימוש ברכבו לשם הגעה לייעוץ רפואי, פרטי, במשרדו של רופא הנמצא בסמוך למקום החנייה. יצויין כי התובע אף לא הוכיח שהחניון הינו הדרך הנגישה היחידה להגיע למשרדו של הרופא, ככל שהוא מצוי ב"מקום ציבורי" כהגדרתו בחוק. לפיכך, ממילא לא יכול היה להנות מהפטור הקבוע בסע' 4ב לחוק חניה לנכים.

משכך הם פני הדברים, לא מצאתי מקום לדון בשאלה שהעלו הצדדים בנוגע לסוגים שונים של "תגי נכה" המונפקים על ידי משרד התחבורה, ומשמעותם לגבי הפטור הקבוע בסע' 4ב.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, למרות התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.